המלחמה בים השחור בדרך לסופר הישראלי 

לפעמים אינפלציה מתחילה לא בבנק המרכזי ולא במחיר הנפט, אלא באונייה שנפגעת אלפי קילומטרים מכאן. בתוך 24 שעות, בתחילת אוקטובר, הותקפו שלוש אוניות סוחר באזור הכלכלי של רומניה ובולגריה בים השחור. שתיים מהן טבעו. אחת האוניות שנפגעו נשאה תירס, אחרת נשאה דגנים. לראשונה מאז תחילת המלחמה באוקראינה, התקיפות התרחבו אל תוך האזורים הכלכליים של שתי חברות נאט"ו.

לכאורה, זה עוד פרק במלחמה שנמשכת כבר יותר מארבע שנים. אלא שהפעם כדאי להסתכל על המפה לא דרך העיניים של הצבא, אלא דרך הקופה בסופרמרקט.

הים השחור הוא אחד מעורקי המזון החשובים בעולם. רוסיה היא יצואנית החיטה הגדולה בעולם, ואוקראינה נותרה אחת מיצואניות החיטה, התירס והשמן החקלאי המרכזיות. בעונת 2025/26 לבדה הוערך יצוא החיטה הרוסי בכ־45 מיליון טונות והאוקראיני בכ־17 מיליון טונות. בתחום שמן החמניות הריכוז גדול אפילו יותר: רוסיה ואוקראינה אחראיות יחד לכ־70% מהיצוא העולמי.

הבעיה היא שלא צריך להטביע אוניות רבות כדי לשבש את המערכת.

מספיק להפוך את השיט למסוכן.

ברגע שהסיכון עולה, חברות ביטוח מעלות פרמיות, בעלי אוניות דורשים תשלום גבוה יותר, מממנים מתמחרים מחדש את העסקאות וחברות ספנות שוקלות מסלולים חלופיים. התבואה עדיין קיימת, אבל הדרך שלה אל השוק מתייקרת.

וזה כבר קורה. בספטמבר עלה מדד מחירי המזון העולמי של FAO ב־1.5% בתוך חודש והיה גבוה ב־5.8% לעומת שנה קודם. מדד הדגנים זינק ב־5.1% בחודש וב־17.2% בשנה. מחיר החיטה העולמי עלה ב־6.3% בתוך חודש והגיע לרמתו הגבוהה ביותר מאז אוגוסט 2023. אחת הסיבות שמציין FAO במפורש היא השיבושים הלוגיסטיים באזור הים השחור.

מכאן הדרך לישראל קצרה מכפי שנדמה.

לפי נתונים שהוצגו השנה בכנסת, 93% מהדגנים שנצרכו בישראל ב־2022 היו מיובאים. בין 2011 ל־2021 גדלה אספקת המזון המבוססת על יבוא ב־16%, בעוד שהייצור המקומי גדל ב־1.5% בלבד. ישראל דורגה במקום 149 מתוך 169 מדינות במדד התלות ביבוא דגנים.

זו אינה רק שאלה של מחיר הלחם. דגנים הם חומר גלם מרכזי במספוא לבעלי חיים. כאשר מחיר התירס והחיטה עולה, הלחץ יכול להתגלגל לעוף, לביצים, לחלב ולבשר. כאשר עלויות הביטוח וההובלה עולות, גם יבואנים שאינם קונים ישירות מאוקראינה עלולים לשלם יותר.

וזו הנקודה החשובה באמת: ישראל אינה צריכה לייבא חיטה מאונייה שנפגעה כדי להיפגע מהאירוע. שוק הסחורות הוא גלובלי. כאשר קונים מאבדים גישה למקור אחד, הם מתחרים על מקורות אחרים. הסיכון המקומי הופך למחיר עולמי.

במובן הזה, הים השחור מתחיל לתפקד כמעין "הורמוז של המזון". לא משום שהמבנה הגיאוגרפי זהה, אלא משום שאותו עיקרון פועל בשניהם: חלק משמעותי ממשאב אסטרטגי תלוי במערכת לוגיסטית שהולכת ונעשית פגיעה יותר. וזה צריך לשנות גם את האופן שבו ישראל חושבת על ביטחון מזון.

במשך שנים התייחסנו אליו בעיקר כשאלה חקלאית: כמה מגדלים בישראל וכמה מייבאים. בעולם החדש זו כבר שאלה גיאו־כלכלית. צריך לדעת לא רק כמה חיטה יש במחסנים, אלא מאילו נמלים היא מגיעה, דרך אילו נתיבי ים, מהי החשיפה הביטוחית, כמה ספקים חלופיים קיימים וכמה מהר ניתן לעבור ביניהם.

העולם שבנה את שרשראות האספקה שלו לפי יעילות ומחיר עובר בהדרגה למערכת שבנויה סביב עמידות. עבור ישראל, השינוי הזה משמעותי במיוחד. מדינה שתלויה ביבוא של 93% מהדגנים שהיא צורכת אינה יכולה להתייחס לנתיבי הסחר שלה כאל עניין לוגיסטי בלבד.

כי המלחמה הבאה שתשפיע על יוקר המחיה בישראל לא חייבת להתרחש בגבול הישראלי. היא יכולה להתחיל באונייה אחת, בים השחור.

ד"ר בלה ברדה ברקת היא יזמת ופרשנית מאקרו-כלכלית וגאופוליטית